ההמון הוא הדמיה של תופעת התודעה הקולקטיבית — מצב של סופרפוזיציה שבו הרצון האישי מתמוסס בתוך ההמון. ההמון מתגלה כשדה כאוטי, קריקטורה גרוטסקית ולגלגנית של החברה. הוא מדכא, אך גם מעורר את הדחף להשתחרר. סביב הקומפוזיציה אפשר לראות טביעות אצבע המסודרות במעגל — היד האחרונה היא סמל לקריסה: הרגע שבו פונקציית הגל של הריק הקולקטיבי קורסת. זהו מעשה של דה-קוהרנטיות, שבו החומר הרעיל הופך לאנרגיה גולמית. כאן האמנות נעשית למפתח — זרז לחשיבה מחודשת, לטיהור. מצב התודעה המתואר הוא התמוססות בתוך שדה חסר צורה אך מאוחד. כל ייחודיות מצטמצמת לדפוס חוזר — הד של שכפול אינסופי, דורות שקפאו בתבניות נצחיות. השדה נושם צחנה מחניקה, רעילות חונקת של הלא-מודע הקולקטיבי, שבו התבונה מתמזגת עם הכאוס ואובדת בתוכו. ובכל זאת, מעל השדה הזה עולה בהירות משונה. בפסגת המודעות מתגלה חירות מכאיבה אך משחררת — הצחנה עצמה מותמרת לאנרגיה לאלכימיה פנימית.