נושא הנשמות בוחן את התודעה כדפוס התאבכות בין ממדים. הזקן שבחלום אינו אדם, אלא גשר — אנטנה הקולטת ומשדרת מצבים של ישויות הנכנסות לעולם ויוצאות ממנו. ראשו הוא שער שדרכו הן מתבוננות במציאות. האלגוריה משקפת את ההשערה שהמוח אינו מקור התודעה אלא צינור המוליך אותה — ממשק קוונטי הקשור למחזוריות קוסמית. עייפותו מזכירה שהעברת התודעה דורשת אנרגיה ומתישה את ה״גשר״. המצב המועבר הוא של חמלה מציפה. הבטתי בזקן והרגשתי את תשישותו חודרת לתוכי. פניו המשתנים שיקפו אינספור גורלות, מלאים בכאב עתיק וחסר פשר אישי. דרכם עלתה חרדתם של אחרים לנוכח הסבל — כאילו כל נשמה הותירה חותם בלתי נראה שמשך אותי אליו. זו הייתה משיכה מכאיבה ומהפנטת: לחזות בשינויים, להרגיש את הכובד ולהבין שאני רק צופה, שאיני יכול לעזור. הרגשות האלה היו שבריריים, כמעט בלתי מוחשיים. בחמלה שנישאה בהם הייתה יופי מוזר וחסר תקווה — כאילו אפילו הכאב והעייפות נחוצים לתנועה של דבר־מה גדול יותר, שמעבר להשגתי.